<h1>רבינו ירוחם מישרים נ"ג ח"ב</h1>
<h2>דף נ:</h2>
טענה ב' כסף וההודאה שוה פרוטה כשאין שם עד א' ואין בית דין נזקקין לפחות ואין משביעין אותו לפחות ומפרש בירושלמי שהשתי כסף הן שתי מעין שאין מטבע כסף בשקל צורי פחות ממעה והוא גרה וכתבו ר"ח ורי"ף כי הפרוט' חצי חבה וקצ"ב פרוטות בדינר נמצאו ב' מעין ס"ד פרוטו' שהן ל"ב חבות שהן משקל לב' שעורות של כסף נקי ובפחות מכאן לא מיחייב שבועה. וכתב הרמב"ם כי כל כסף של דבריהם כסף מדינה שהוא א' מח' בכסף והשאר נחש' אבל מעה היה כסף נקי ולפי זה תקנו הטענה שתי כסף ולא עשו אותה שתי שקלים בשקל הקדש זה נראה לי בשיעו' כפירת הטענה ורבותי הורו שכפירת הטענה היא משקל י"ט שעורים וחצי שעורה מן הכסף ויראה לי טעות ויש לי כמה ראיות לסתור אותו הדרך ע"כ. ואם הוא כלי כגון שתבע שני מחטין צריך שישוה כל אחד פרוטה שבועות. ופרש"י כך הוא הגרסא ואפילו מחט וכתבו התוספות כי בעינן שיהיה בה שוה פרוטה וכן בירושלמי ורבי' האיי כתב כי בכלי אף על פי שאין בו שוה פרוט' וכן כתב הרמב"ם ז"ל פי' טענה שתי כסף כי אין משביעין אותו בית דין שבועת התורה עד שיתבענו שתי כסף והאחר יכפור בכל חוץ מפרוטה או יודה בכל חוץ מפרוטה ונזקקין בית דין לפרוטה פי' כגון שיש לו עדי' שחייב לו פרוטה או שחיי' מודה ואינו רוצה לשלם ובזה אין צריך שתי כסף ואם בא שני לטעון פחות פרוטה אין שומעין לו אפילו שהתחילו בטענת פרוטה אין גומרין בפחות הפרוטה.
תובע לחבירו שתי כסף יש לי בידך פי' ר"ח והראב"ד כי ההלואה שוה שתי כסף קאמר ולא דוקא בפקדון אם אמר לשון זה דוקא קאמר במלוה ואם יודה נתבע אפי' פרוטה או פירות הוי הודאה ממין הטענה ובפקדון דוקא שתי כסף קא טעין ולא שוה ובהלואה נמי דוקא כשתבעו מטבע היוצא אבל ליטרא זהב או כסף או מטבע שאינו יוצא דוקא קא טעין ואי טעין דוקא כגון ליטרא זהב או דינר זהב ואודי הלה בשוה כגון שוה שתי כסף יש לך בידי לא הוי הודאה ממין הטענה. וכתב הרמב"ן זה הכלל כשתובע טוען שוה כסף כל מה שישיב הנתבע הוי ממין הטענה וחייב שבועת התורה אבל כשהתובע טוען דוקא כל מה שישיב לא הוי ממין הטענ' לבד מנורה בת עשר ליטרין ובת חמש מפני שיכול לגוררה ולהעמידה על חמש ולא תשתנה צורתה והטוען אומר הפקדתי בידך ק' דינרין ממטבע פלוני והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים ממטבע אחר פרש"י שכל מיני מטבע אחד הם. ופי' ר"ח כי אינם שוות שפי' מטבעות השוות דינר זהוב פטור וכן דעת התוספות וזה עיקר שבועות. עד אחד מחייבו שבועה דאוריתא ולא בעי' שתי כסף כי אם פרוטה ואם תובע טוען שמא כגון שאמר ליה לי עד אחד שנטלת משלי מנה כתב רב אלפס שמחייבו שבועה כמו בטענת בריא דהוה ליה שבועה שאין יכול לישבע ומשלם ואפילו שהיה בטענת שמא עד אחד מחייבו שבועה ובקרקע שאין נשבעין עליו שבועת התורה וגם בקנס שמודה בו פטור ואין עד אחד מחייבו שבועה שבועות. וה"ר אפרים תלמידו וה"ר יוסף הלוי פסקו כי אין עד אח' מחייבו שבועה אלא בטענת בריא אבל לא בטענת שמא כך דקדקו הם בשבועות והרמב"ן כתב כרב אלפס וכן עיקר וכן בירושלמי ועוד בירושלמי כי עד אחד על קנס או על קרקעו' אינו מחייבו שבועת התורה כי אם יודה בשניהם אינו חייב שבוע' התורה נעשה עד לחייבו שבועת התורה קדושין.
